חובת תשלום חיוב ארנונה הינה עקרונית ומהותית ואין בהתנהלות כושלת של הרשות המקומית בגביית הארנונה כדי לפטור את האזרח מתשלום הארנונה.

מקרה שהגיע לבית המשפט העליון לאחרונה חיזק את ההלכה המוזכרת לעיל. באותו מקרה אדם החזיק נכס ברמת-גן ולמשך שנים רבות לא שילם ארנונה, ואף לא נשלחו אליו דרישות לתשלום. כאשר התגלה המחדל לעירייה, היא חייבה אותו לשלם ארנונה שנתיים אחורה, בסך 250,000 שקל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירת המשיב וביטל את חיוב הארנונה שנשלח לו על-ידי עיריית רמת-גן.
בית המשפט העליון קבע שרשלנותה של העירייה מלגבות ארנונה בגין הנכס היא מטרידה ובעייתית. אולם, לעמדת השופטת ברק ארז (בניגוד לעמדתו החולקת של השופט דנציגר), ברשלנותה זו חדלה העירייה כלפי הציבור (תושבי העיר שנאלצו שלא בטובתם "לסבסד" את העסק המסחרי שהפעיל המשיב), ולא כלפי אותו פרט (האזרח) שנהנה מרשלנות זו.
בכל הנוגע לחובת ההגינות המוטלת על העירייה, השופטת ברק ארז מסכימה כי במישור העקרוני, חובת ההגינות המוטלת על הרשות היא גבוהה יותר מזו המוטלת על הפרט. אולם, לשיטתה, יש לתת משקל גם לדרגת האשם הקונקרטית שיש לייחס לצדדים במקרה זה. בנסיבות, גם אם נקבל שהפרט אינו מחויב "להזכיר" לרשות המקומית כי "שכחה" לגבות ממנו ארנונה, הרי שיהיה זה מרחיק לכת לומר בדיעבד כי לפרט מותר היה להסתמך על הימשכותה של הטעות.
בסיכומו של דבר, יש אמנם להצר על אי-הסדרים שהתגלו בגביית הארנונה בעירייה. אולם, מהיבטו של הפרט (האזרח) התוצאה היא שהוא יצא נשכר מכך וקיבל הטבה בעלת משמעות כלכלית נכבדה. ככל שנגרם לפרט (לאזרח) נזק ראייתי כלשהו מכך שההתדיינות בגין חיוב הארנונה הגיעה לערכאות לאחר שהנכס כבר פונה, הרי שניתן לכך מענה שלם בדרישה שהופנתה כלפיו – לשלם ארנונה רק ביחס לשנתיים שקדמו למועד הדרישה. ואף שאכן ככלל הגישה כלפי חיוב למפרע אינה אוהדת, הרי שבמקרה דנן ישנה הצדקה מלאה לחיוב כזה. לסיום קוראת השופטת ברק ארז להפקת לקחים מפרשה עגומה זו. השופט מזוז מצטרף למסקנות אלו ומוסיף בין היתר לעניין חיוב ארנונה רטרואקטיבי; טענת הסתמכות המבוססת על אי-גביית ארנונה ובשאלת מקורה והיקפה של חובת ההגינות של הפרט ביחסיו מול הרשות.
השופט דנציגר בדעת מיעוט סבור כי במקרה זה הכף נוטה לעברו של האזרח (הפרט), ודין הערעור להדחות, תוך שהוא מדגיש את הסתמכותו הנטענת של האזרח (הפרט) על הפרקטיקה רבת השנים שלא לגבות ממנו ארנונה ואת רשלנותה המובהקת של העירייה, אשר במשך שנים ארוכות חדלה לחובתה לגבות ארנונה בגין הנכס. לשיטתו, רשלנות זו היא חמורה במיוחד בשים לב לכך שמדובר בנכס גדול שאינו נסתר מן העין בקלות, וכן בשים לב לכך שהאזרח (הפרט) היה בקשר עם גורמים אחרים בעירייה בכל הנוגע להיבטים אחרים של טיפול בנכס (בהגשת בקשות להיתר בנייה ולרישיון עסק). השופט דנציגר מוסיף ומדגיש את העובדה שהוצאת החיוב בארנונה מן הכוח אל הפועל מוטלת על העירייה. לבסוף, תמה על כך שהחיוב נשלח לאזרח (לפרט) לאחר פינוי הנכס והריסתו, מבלי שעניין זה נזכר במשא ומתן שנערך לגבי פינוי הנכס, ותוך שנגרם לאזרח (לפרט) נזק ראייתי בכל הנוגע להוכחת השימושים בעסק.